סיעודי - טיפול 
המטפלים בסיעודים - הבדל בין המינים

בס"ד
ט אדר תשס"ט
5/3/2009


המטפלים העיקריים בקשישים( קשיש סיעודי , או תשושי נפש) -הבדל בין המינים
החלק הראשון של מאמר זה אני מציין מספר נקודות עיקריות אשר פורסמו במאמר בכתב העת גרונטולוגיה לד(2), תשס"ז -2007, בנושא הנדון . החלק השני של מאמר זה אשר עיקרו פורסם בספר "חיקרי לב" של הרב אריה לייב היימן תשס"ט ,עוסק בפן התורני של ההבדל בין המינים אשר משתקף בתרבות היהודית שלנו.

משימות הטיפול בחולה המוגבל (הכוונה לתשוש גוף, סיעודי,סיעודי מורכב ותשוש נפש) מציבות את המטפלים בסיטואציה מורכבת, תובענית וארוכת טווח, החושפת אותם ללחצים פיזיים, רגשיים, חברתיים וכלכליים רבים. ללחצים אלו השפעה שלילית על איכות חייהם של המטפלים ועל בריאותם הגופנית והנפשית. אצל מטפל זקן, הכוחות הפיזיים והנפשיים כבר אינם כשהיו, והשלכות הטיפול בחולה חמורות במיוחד.

בין הממצאים העיקריים העולים מסקירת הספרות בנושא יצויין כי עיקר הטיפול בחולה מתבצע על-ידי נשים (בת הזוג של החולה או בנותיו), והשלכות הטיפול אצלן חמורות יותר מאשר אצל גברים.

רוב החולים השבים לביתם לאחר אשפוז בבית חולים, חלקם סיעודיים, חלקם תשושי נפש או תשושי גוף נסמכים על בני המשפחה שישמשו להם מטפלים ויסייעו להם בקשייהם השונים. ברוב המקרים המעמסה מוטלת ללא התרעה מוקדמת, ובני המשפחה כלל אינם ערוכים למצב החדש ולתפקיד המורכב והתובעני לאין שיעור הנכפים עליהם. המטפלים העיקריים מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה עליהם לספק טיפול אינטנסיבי וארוך טווח. עליהם ללמוד להתמודד עם שינויים אישיותיים, פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים אצל החולה וכן ללמוד לחיות עם מגבלותיו ולטפל בו. כתוצאה מכך, הם נחשפים לקשיים ונדרשים להתמודדויות בתחומים הפיזי, הרגשי, החברתי והכלכלי .
מצב זה הינו בהחלט מצב לחץ וכתוצאה מכך יש הפונים ישירות בעצמם לאתר בית אבות ואז ההחלטה יכולה להיות נמהרת ופזיזה ,כי עלולים לאתר מקום שאינו ראוי או מתאים ויש לשם כך לאתר בית אבות דיור מוגן , עם ייעוץ מקצועי. ישנם בהחלט יועצים מקצועיים לבתי אבות הן לסיעודים והן לתשושי נפש או לתשושי גוף. היועץ המקצועי יעריך יחד עם המשפחה את הצורך לאשפז בבית אבות או שמא להשאיר בקהילה עם תמיכה של מטפלים מתאימים.

ראוי להתייחס לגילם של המטפלים העיקריים, שכן למעשה אחוז גבוה מהחולים הם קשישים, ועל כן גם המטפלים בהם נמצאים בגיל מתקדם. חלקם חולים בעצמם או בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות משמעותיות, וחסרי כלים ומיומנויות הנדרשים לשם מתן טיפול מתאים. עבור חלקם הטיפול בחולה אינו העיסוק היחיד, ובד בבד עליהם להמשיך בתפקידים ובמשימות נוספים בחייהם, כגון עבודה וקשרים משפחתיים וחברתיים. האירוע עלול להיות כאוטי ומבלבל במידה כזו, שהוא משפיע על כל אורחות החיים של בני המשפחה ומוביל לשינויים במערכות היחסים ובחלוקת התפקידים בין חבריה לעיתים נאלצים המטפלים אף לשאת בעול תפקידיהם הקודמים של החולים כאשר הם אינם יכולים לבצעם עוד .

זאת ועוד, בעשור האחרון, עקב קיצוצים ושינויים ארגוניים במערכת הבריאות, קיימת נטייה להמעיט בימי אשפוז ולהעביר טיפולים למרפאות חוץ ולמרפאות הקהילה. נטייה זו של הממסד הרפואי מגדילה את הנטל שיש ממילא על המטפלים הלא-פורמאליים. היא מפחיתה את המיסוד ומובילה לשחרור מוקדם של עד כ-80% מהחולים .

הטיפול האינטנסיבי הניתן לבן משפחה חולה מתבטא אצל המטפלים בתחושת עומס ובהשלכות בריאותיות, חברתיות וכלכליות.

הבדלים בין המינים במשימות הטיפול ובתוצאותיו
למשימות הטיפול השפעה בתחומים מגוונים וברמות שונות הן על גברים והן על נשים. בבחינת השפעות אלו ניתן להבחין בהבדלים הקיימים בין המינים כגישתם לתפקיד המטפל העיקרי ובהשפעת התפקיד עליהם. מחקרים רבים בדקו את ההבדלים בין גברים לנשים בביצוע התפקיד וביכולת ההתמודדות עמו והממצאים העולים מהם שונים ולעיתים אף סותרים. למרות שרוב המחקרים תומכים בנתונים שמובאים להלן, לפיהם ניכרים הבדלים בין המינים ישנם מחקרים שלא מצאו בהכרה הבדלים כאלה, ואחרים שמצאו ממצאים סותרים.
נשים נמצאו כבעלות סבירות גבוהה יותר מאשר גברים לשמש מטפלות לאדם מוגבל. כ75%-70% מן המטפלים העיקריים הם נשים. כמו כן נמצא שאצל גברים מטפלים הסיכוי להפסיק את מתן הטיפול לבנות זוגם גבוה יותר מזה של נשים המטפלות בבני זוגן .סיבה אפשרית לכך היא תהליך החיברות היוצר הגדרת תפקידים מסורתית שונה בין שני המינים אשר מובילה לנטייה גדולה יותר של נשים ליטול לידיהן את התפקיד ולקבל את האחריות ואת המעמסה הכרוכה בכך, לעומת גברים שהוכנו פחות למלא את תפקיד המטפל. במחקרם של כץ ועמיתיו מועלים שני הסברים אפשריים למצב שבו גברים שנשותיהם חלו מעניקים פחות טיפול לבנות זוגן מאשר נשים שבעליהן חלו. האחד הוא יכולת היערכותם הנמוכה יותר של הגברים לתפקיד זה בהשוואה לנשים, כפי שצוין לעיל. הסבר שני הוא שהגברים מבוגרים יותר מבנות זוגן המוגבלות ולכן מוגבלים בעצמם ומתקשים במתן הטיפול. נמצא שבממוצע נשים מוגבלות מתגוררות עם בן זוג המבוגר מהן בשנה, לעומת גברים מוגבלים המתגוררים עם בנות זוג הצעירות מהן ב-4-6 שנים. כמו כן, גילו המבוגר של הבעל מוביל במקרים רבים גם למותו לפני האשה, ועל-כן רוב הנשים המוגבלות מתגוררות בגפן או עם ילדיהן, לעומת רוב הגברים המוגבלים המתגוררים עם בנות זוגן.
בקרב הילדים, תפקיד המטפל העיקרי מתבצע בדרך כלל בידי בנותיהם של החולים, כלותיהם ונכדותיהם .לעומתן, בנים נוטים לקחת על עצמם תפקיד של מטפלים משניים ולבצע תפקיד זה בהתאם לצורך ספציפי ולא על בסיס קבוע ואינטנסיבי. במקרים שבהם הבנים הם המטפלים העיקריים, הם זוכים לסיוע רב יותר מבנות זוגם לעומת העזרה שאותה מקבלות נשים מבעליהן. עוד נמצא כי יותר בנות מבנים מדווחות על החמרה במצבן הרגשי והנפשי עם הזמן ועל השפעה שלילית שיש למשימת הטיפול על עתידן ועל תוכניותיהן.
סוג הטיפול שנותנים שני המינים הוא תחום נוסף שבו נמצאו הבדלים. נמצא שנשים נוטות לדאוג יותר למטלות הבית השונות (כגון בישול וניקיון) ולמתן טיפול אישי לחולה המוגבל (כגון רחצה, הלבשה והאכלה). לעומת זאת, גברים נוטים לסייע יותר במשימות ארגוניות כגון הסעות וניהול הטיפול. גברים גם נוטים לבצע משימות טיפול שמציבות אותם בסיכון נמוך יותר להתפתחות תסמינים פסיכיאטריים בהשוואה לנשים .

הבדל נוסף בין המינים נמצא בסגנון ההתמודדות. גברים נוטים להשתמש באסטרטגיות התמודדות המתמקדות בפתרון בעיות, לעומת נשים, הנוטות יותר להשתמש במנגנון של בריחה מההתמודדות. נשים מתמקדות בעיקר בפן הרגשי של הבעיה ונוטות להביע את רגשותיהן יותר מגברים. הן נוטות יותר להיות דרוכות ולדאוג לגבי יכולת תפקודן כמטפלות, יתכן עקב ציפיותיהן הגבוהות מעצמן לטפח את המשפחה ולהעניק לה. לעומתן גברים מסיטים את עצמם מהתמודדות רגשית עם תפקידם כמטפלים, מתמקדים באופן תכליתי בבעיה עצמה, ב"משימה", ואף נוטים להקטין את עוצמתה. הגברים מאופקים יותר, בעלי נטייה פחותה מזו של נשים לחפש מקורות תמיכה נפשית ובעלי שאיפה גדולה יותר להשיג שליטה על המצב. גם בתחושות החיוביות הנלוות לתפקיד המטפל העיקרי נמצא הבדל בין המינים. בהשוואה לגברים, נשים חשות סיפוק רב יותר בשל תפקידן, בעיקר כאשר מערכת היחסים עם החולה טובה. כאמור לאיכות הזוגיות והנישואים השפעה רבה על תחושותיו של המטפל העיקרי. אצל נשים הנמצאות במערכת נישואים טובה, מתן טיפול וסיוע רבים יותר לבן זוגן נמצא קשור לעלייה בבריאותן הנפשית. לעומתן, אצל נשים בעלות מערכת נישואים וזוגיות באיכות נמוכה, כמו אצל גברים בעלי מערכת נישואים באיכות גבוהה או נמוכה, מתן סיוע וטיפול רבים יותר לבני הזוג נמצא קשור לירידה בבריאות הנפשית (תשושי נפש), כנראה בשל קושי להפיק סיפוק מן הטיפול ולמצוא בו משמעות.


לעמוד הראשי